סמינר יוגה ומדיטציה 2010
מאת : רחל וילוז'ני
גם אנחנו כמו היוגים הקדומים פרשנו מהעולם לשלושה ימים של שתיקה והתבוננות
אי שם ביערות הכרמל בבית הארחה של בית אורן, בתחילת חופשת הפסח יצאנו קבוצת סטודנטים 34 במספר לחוויה יוצאת דופן של התבוננות פנימה. בחיי היומיום אנו מוקפים בגירויים, החושים שלנו מוצפים ברשמים, בכדי לשרוד עולם כה גדוש אנו מפתחים חומת הגנה המסננת את הגירויים. לסינון הזה המאפשר מיקוד, יש גם מחיר אנו משלמים בקהות חושים מסוימת לטעמים לצלילים הפשוטים. אנו פרשנו בימים אלו ונמלטנו אל השתיקה, בכדי לפתוח את החושים אל המעודן, אל הטעמים הפשוטים, אל צבעי הטבע, המרהיבים בעונה זו ואל הצלילים שמביאים החיים, ללא סינון ללא שפיטה ללא קטלוג.
באחת השיחות שאלה אותנו המנחה לרשמים שעלו בעת ההליכה מדיטציה, הליכה על מסלול קבוע קצר, הלוך ושוב...לאורך 45 דקות. מה כבר יכולנו לראות ? מדהים היה לשמוע את הרשמים, אלו מראות פשוטות, שהיינו מדלגים מעליהם ללא מחשבה בהליכה רגילה לאורך השביל התגלו כשהאטנו את הקצב והתבוננו, מראה של עלה מונח על השביל, פרפר חולף, עקבי נעליים של הצועד לפנינו...ועוד.
התבוננות ללא שפיטה אינה מובנת מאליה, מעניין לשמוע צליל..רק כצליל ! אנו רגילים לקטלג ולשפוט כל צלילי שנקלט בתודעה. צפצוף – ציפור – נעים. בלימה – משאית – לא נעים..
מה איכות הצליל כצליל עצמו, כפי שהוא, חף מכל ידיעה ? אני זוכרת חוויה בעבר הרחוק, בה שהייתי בצימר די קרוב אל הים, אולם במהלך שהייתי שם טעיתי לשמוע את צליל הכביש הסמוך כצליל איוושת הגלים. הצליל כאיוושת ים מרוחק היה נעים אולם ברגע שהתחוור לי מה אני שומעת השתנה יחסי והוא הפך מעיק ומעצבן. מה השתנה ? השיפוט והקטלוג הלבישו את הצליל בנופח רגשי.
אחד הדברים יוצאי הדופן המתרחשים כשעוצרים לרגע ויושבים ללא תנועה, בעיניים עצומות ומתבוננים בנשימה, הוא ההבחנה, כמה "רעש" יש לנו בפנים. איזה שיח פנימי לא פוסק, איזה טבע קופצני וניסחף יש לתודעתנו. משהו עולה בתודעה, כל דבר, ודי מהר הוא הופך לסיפור, איזה קרקור קטן בבטן, מציף סיפור על הארוחה הבאה, על רצון בדיאטה, על תחושת ערך עצמי .... קרקור קטן שהפך לרעב גדול, לתחושת אשמה ולסבל גדול.
אנחנו ישבנו והתבוננו על עצמנו, בכדי "לראות" את דפוסי המחשבה. התבוננות מודעת בתודעה, מאפשרת להגיב ממקום גבוהה יותר. התגובות שלנו בדרך כלל שואפות לדחות כאב ולהזמין עונג. התנועה הזו של דחייה והזמנה יוצרות אשליה של שליטה. אולם התבוננות מודעת בדפוסינו מגלה עד כמה אנו מותנים. גם שוקולד ככול שהוא מתוק מעורר סבל..סבל מכך שהרגע המתוק יגמר..ורצון להחזיק בו לעד, שלא לדבר על כאב השיניים הצפוי.
בשהותי במנזר בודהיסטי בתאילנד נקלעתי מספר פעמים לארוחת צהריים עם אחד הנזירים במנזר. הוא נהג לקבל את ארוחותיו בשקיות פלסטיק קטנות בהן היו מנות שונות שהוגשו כתשורה, כתרומה למנזר. בכל שקית תבשיל אחר, מלוח, מתוק , מר, חמוץ...הנזיר נהג לפתוח את השקיות ולהתענג על חופן מכל שקית. כשתהיתי על ערבוב הטעמים. הוא הזמין אותי להתנסות. כל חופן והטעם שלו..כל ביס עמד בפני עצמו. אכן כן לכל הטעמים היה מקום, כל אחד נכח במלוא איכויותיו וחלף... החירות הזו לחוש את תחושותינו ללא היקשרות והיצמדות, אלא כפי שהם נוכחים וחולפים... היא ההזדמנות להשתחרר מהסבל.
דווקא בימים אלא של חג הפסח, חג המוקדש כולו למעבר מעבדות לחירות. זה הזמן לשאול .
למה אנו עבדים בחיינו ? מימה אנו רוצים להשתחרר ?
ועוד משהו.... מידת האינטימיות שניתן להגיע אליה ללא מילים. לכאורה השתיקה מספקת את ההזדמנות להיכנס פנימה, ללא קריאה צפייה בטלוויזיה או שיחות טלפוניות. ובנוסף גם מאפשרת ניתוק חברתי. מעבר למילים גם מחוות גוף ומבטים ישירים הם מחוץ לתחום בסמינר כזה. אולם למעשה על אף התהליך האישי, משהו קורה גם ברמה החברתית. הלב ניפתח ואיתו האנשים יפים יותר...איזה נימים סמויים יוצרים משהו אישי ואינטימי בין כל אותם דמויות, שחוו כל אחד לעצמו את התהליך האישי שלו . כף לראות את החיוכים והחיבוקים שבסיום התהליך..את איכות המיוחדת של פתיחת הלב...חמלה אהבה ופרגון, בין חברי הקבוצה.
בשבילי אישית הייתה זו חוויה מיוחדת, ללמד וללוות את הקבוצה בתהליך האישי והקבוצתי.
סמינר זה רק מחזק בי את ההחלטה לשוב ולקיים סמינר כזה עם כל קורס הכשרה להוראת יוגה במכללה.
מי ייתן וירבו סמינרים כאלו.....
אמן
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה