אני המיוחד, האחד והיחיד, המושלם ........
מאת: רחל וילוז'ני
נכתב בהשראת סמינר יוגה ומדיטציה בהנחיית רחל וילוז'ני ומיכל כהן
בעיקר נשמע כאן קולם של הסיפורים של מיכל מתוך הקנון הבודהיסטי שסופרו ברכות ובאהבה לעת ערב ....סיפורים לפני השינה.
בדומה לנזירים וליוגים הקדומים פרשנו גם אנחנו לכמה ימים מהבית, מהמחויבויות והתפקידים שלנו, מאורח החיים המוכר והמוגן. בדומה להם, פשטנו גם אנחנו את בגדי היומיום התעטפנו בשתיקה כבגלימה ויצאנו אל החורש שבכרמל לחקור את מעבה התודעה.
יצאנו למסע אל הלא נודע, אל עומקו של החורש מקום מחבואם של השדים. אותם שדים ערמומיים אשר מנסים לערער את שלוותינו, להפחיד, להציף, למלא בספקות, ולכבול את תודעתנו בשרשראות של זהב ובהבטחות לאושר כוזב. אותם שדים אשר ניזונים מהפחד שהם מעוררים בנו כשאנו נלחמים לסלק אותם מעל פנינו. אותם שדים אשר נעלמים דום ונסוגים כשאנו מכירים בנוכחותם, וממשיכים ללכת.
כאותו עובר אורח של אלתרמן אשר נושק ומעניק אותה מחווה אינטימית של קרבה, מבלי לעצור, להזדהות ולהתמזג, האם נוכל גם אנו, להכיר כך את השדים בנשמתנו. האם נוכל להכיר אותם, מבלי להזדהות עם תמונות הנוף האפלות שהם מביאים איתם, מבלי להתבלבל, מבלי לשכוח. האם נוכל להגיב באהבה על שנאה.
האם נוכל להכיר את טבעם החמקמק קרוב כל כך שנוכל לזהות אותם למרחוק, שנוכל לקבל את פניהם בידיעה ולא בפחד, שנוכל להרגיע את טבעם הסוער בחמלה. האם נוכל לרפא אותם באהבה שבנו עד אשר במקום להכשיל אותנו בדרכנו, נאפשר להם להיטיב.
יצאנו למסע לגלות את האני המיוחד, האחד היחיד והמושלם עליו דיבר הבודהה. יצאנו לגלות את אותו אחד היודע, הזוכר. כמה נחמה, כמה תמיכה, יש בהבנה שעלינו רק לזכור את אשר אנו יודעים. כמה חירות ואחריות פותחת בפנינו ההבנה הזו.
האם נצליח גם אנו לחצות את הכיכר, לאור אותה ידיעה, כשקערת שמן העולה על גדותיה על ראשינו, כש"מרה" (השד השטן שבנשמתנו) רודף אחרינו ועינו רואה וסכינו חדה, מבלי לשפוך אף טיפה. האם נעבור בשלום מבלי להתפתות למלכה היפיפייה הרוקדת בפנינו, מבלי להתבלבל מההמון המריע.
כמו "רוטפלה" אותו נער חמודות, השואף לנזירות הנוכל להפגין נחישות כזו, אמונה כזו בדרכנו, כדי להמשיך ללכת. כמוהו, האם נדע חמלה ונדיבות בכדי לחזור הביתה ולהביא את אשר למדנו. האם נהיה נבונים מספיק בכדי להשלים עם אשר אבד לנו והאם נחכים לפתוח דלת לאשר נכון להיכנס דרכה.
האם נמשיך לאחוז את אגוזי הקוקוס שלנו ונמען להיפרד עד אשר נלכד בידיו של הציד. כמה פשוטה המלכודת שמציבה התודעה ובכמה קלות נוכל להשתחרר ממנה אם רק נהייה נכונים לשחרר. החופש מצד אחד ואגוז הקוקוס מהצד השני לכאורה הבחירה קלה. אולם בכדי לזכות בחופש שלנו נאלץ לוותר על אגוז הקוקוס.
ככול שנוותר על יותר אגוזים, ככול שנשיל מעלינו את עורו המחניק של הנחש, ככול שנסכים להחזיק את הפחד שלנו על כף יד חשופה, כאותה עלוקה מוצצת דם, ככול שנסכים להכיר את הפחדים קרוב מספיק בכדי לצייר אותם. בדיוק כך, באותה מידה דרגת החופש שלנו תגדל.
האם נשכיל לחדד את אותה תבונה על מזרון היוגה. האם נדע להביא ערנות וחדות אל הגוף בכדי למקד את התודעה. האם נדע להקשיב באמת למסרים של הגוף, לאינפורמציה שהוא מספק לא רק בכדי להביא לאינטגרציה גופנית, אולי בעיקר בכדי ללמד אותנו להתבונן, להקשיב.
האם נוכל להרחיב את התודעה, לכלול בה את הגוף כולו בתוך הצורניות המורכבת של התנוחות בכדי לאפשר ידיעה, מודעות. האם נדע להביא רכות וחמלה בכדי להרגיע את המאמץ ולהכיר בגבולותינו. האם יהיה בנו מספיק כוח ונחישות בכדי להתנסות, מספיק הכלה בכדי לאפשר לנו ליפול, מספיק קבלה בכדי לסלוח ולקום מחדש. שכן אם נזכור את ידיעת כל אלו, אף תנוחה לא תעמוד בפני תבונתנו, וכל פיתול מנפתולי המציאות לא יערים עלינו.
מי ייתן ונצא אל המסע, נעלה על מזרון היוגה ונתחיל לתרגל כאותו בודהה מתוך נחישות ואמונה, מתוך רצון לסיים את הסבל ולהביא אושר לעצמנו. מי ייתן ונמשיך לצעוד במשעול חיינו לאורה של הידיעה השלמה. מי ייתן שכל התנוחות מפותלות ככול שיהיו לא יכניעו אותנו, לא ישכיחו מאיתנו את אשר אנו יודעים.
סמינר יוגה ומדיטציה - מאי 2011
\
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה