מחשבות על הימות

מהן הימות?

מאת : אורי בן דב

בוגר קורס הכשרה להוראת יוגה במכללת רידמן, בניהול רחל וילוז'ני. 

לכאורה התשובה קלה: בפרק השני של היוגה-סוטרה של פטנג'לי, פרק הסדהאנא (הפרקטיקה), בסוטרה 29 מפורטים שמונת אברי היוגה: "ימה (כללי מוסר/ריסונים בסיסיים (בתרגומים מסויימים – כללי מוסר חיצוניים)), ניאמה (כללי מוסר/ריסונים פנימיים), אסנה (תנוחה), פראניאמה (תרגילי נשימה או שליטה בפראנה, אנרגיית החיים), פראטיהארה (התכנסות החושים), דהארנה (התרכזות), דיאנה (התבוננות) וסמאדהי". מיד אחריהם, בסוטרה 30, מפורטות הימות: "אהימסה (אי-אלימות/אי-הריגה), סטיה (אמיתיות או כנות), אסטיה (אי גניבה), ברהמצ'ריה (פרישות או שליטה באנרגיה המינית), אפרגירהה (אי החזקה או הימנעות מחמדנות)".

בבקשה: הנה רשימה ברורה של אברי היוגה, ורשימה ברורה של הימות. אבל האמת היא שאפילו הניסיון שלי כאן לתרגם את המושגים הבסיסיים האלו הוא מאוד בעייתי, כמו שאפשר לראות – המושגים אינם חד משמעיים, התרגום שהם נתון במחלוקת ולא פעם ההבדלים בין התרגומים (כאן השתמשתי בתרגומים של אורית סן-גופטה ודר. דני רוה, ויש תרגומים אחרים, שונים) -  הם הרי משמעות.

אם כך, מה הן הימות? או, במילים אחרות: מה אנחנו מצופים לעשות? מה אנחנו מצווים?

בתרבות שלנו אנחנו מתורגלים ומצפים לשורה תחתונה. למשל, נדמה לי שאפשר לומר שיהודי דתי יודע מה הציפיות הדתיות ממנו שראשיתן (לצורך הדוגמה) בעשרת הדברות ואחריתן בפסיקות של הרבנים בני זמנו. שרשרת של פרשנים עצבה עבורו מערכת של כללים וחוקים, ותרגמה את "שמור את יום השבת לקדשו", למשל, למבנה מסודר ונהיר של פעולות - צ'ק ליסט של מטלות. גם אם יש הבדלים בין הזרמים שבתוך היהדות הדתית, לאדם הנמצא בתוך זרם מסויים ברור מה מצופה ממנו. מה הוא מצווה. יש לו שורה תחתונה: זה וזה זו שבת. אלא שהיוגה כתפיסת עולם, כפילוסופיה, כתרגול, לא רק שאיננה פועלת כך. היא פועלת הפוך.

היוגה לא נותנת תשובות – היא שואלת שאלות. היוגה היא בראש ובראשונה תרבות של חידה (היוגה-סוטרה היא כמובן דוגמה מובהקת לכתיבה חידתית עד מעורפלת), ומכאן נכזרת מטרת התרגול – החקירה: המתרגל הוא חוקר בתוך היוגה, בתוך השאלות של היוגה. התשובות שימצא תהיינה מתוך ובתוך התרגול, ומכאן שבראש ובראשונה מתוך עצמו - לא מתוך ספרים, לא מפי רבנים או מורים.

לכן, דבר ראשון יש לומר: הימות אינן דיברות. הן מטרות, ואין ולא יכולה להיות תוכנית פעולה יוגית שנגזרת מן הימות. ההפך: הדרך שלנו היא אל הימות. היוגי חותר אליהן, מחפש את הדרך שלו בעצמו אליהן. המאמץ להבין מה הן הימות, איך מיישמים אותן, מה משמעותן לחיינו – זהו התרגול.

ולא סתם מוצבות חמשת המטרות הללו בבסיס היוגה. איינגר מדבר על הימות כמנוגדות לפסיכולוגיה הטבעית האנושית: אנחנו אלימים מטבענו, משקרים כשצריך, חומדים, מונעים על ידי היצר המיני שלנו, נוטים לרכושנות. השלב הראשון הוא להתגבר על הטבע הזה. פטנג'לי, באלגנטיות (כמו שמציין איינגר), במקום לציין באופן ישיר את המגרעות האלה, מציע לנו את ההפכים שלהן כמטרות, ויוצר בתוך מי שהולך בדרך הזו את ההתנגשות הפנימית בין הטבעי למטרה. לא סתם פטנג'לי מצהיר בסוטרה 31 (בפרק השני): "(הקפדה על הימות) בלא תלות במוצא המולד, במקום, בזמן ובנסיבות, בכל הרמות, היא הנדר הגדול".

אז מה אנחנו, "בלא תלות במוצא המולד, במקום, בזמן ובנסיבות" צריכים לעשות?

אנחנו צריכים להתחיל לחקור, לבדוק מהן הימות עבורנו, להכניס אותן יותר ויותר לתרגול שלנו ולחיים שלנו. זהו הנדר הגדול: ההתחייבות לללכת לקראתן.

תרגול האסנות הוא השער דרכו רובנו נכנסים אל היוגה, וזוהי גם נקודת פתיחה מצויינת לחקירת הימות. מתי אני אלים ומתי אני משתחרר מהאלימות בתרגול? מתי אני מתנסה באמת – ומתי אני בעצם כוזב? מהי גניבה כשאני על מזרון היוגה – ומהי פרישות? והאם אני באמת יכול להפסיק להחזיק – והאם אני בכלל יודע שאני מחזיק?

תרגול האסנות שלנו בפרספקטיבה הזו הוא הזמנה לחקירה: חקירה של המתרחש בפנים, חקירה של המשמעות של המעשים שלי בעולם. אם נתחיל לשאול את עצמנו שאלות כמו: "האם התקרבתי על המטרות, אל הימות, או התרחקתי מהן?", "מה ההשפעה של הימות על תרגול האסנות שלי?", או אפילו – "איפה הימות בגוף שלי ברגע זה ממש?", נגלה מדי פעם, ברגעים של בהירות, שענינו על השאלה הראשונית: הבנו שוב ושוב מהן הימות.

תרגלנו אותן, התקרבנו אליהן. היינו ביוגה.